DANIEL LIBERTYDA VISION
DIRECTOR'S NOTES / 26.10.26

50 שקל לריל?

גנבו לי את המתקן, הלוחית ברחה, והשוטר כמעט יצא גבר.

NOTE 0023 MIN READBAT YAM DAMAGE
תעבירו את זה הלאה. אם זה פגע במקום הנכון.
WhatsApp Facebook X LinkedIn הקישור הועתק.

על הפיצ'ר האחרון שערכתי לקחתי 6 ספרות

אני אומר את זה לא כדי לעשות פה flex, למרות שסבבה, אפשר גם קצת flex, עבדתי קשה בשביל הזכות הזאת. וגם לא הכל money, למרות סנדרו אומר שדה ויז'ן מדבר רק במאני וש־תשלם לי עכשיו כי מחר זה לא פאני.

עכשיו בסאחיות…

אני אומר את זה כי העבודה הזאת שינתה לי משהו בראש לגבי מה בכלל עורך מוכר. ואני רוצה לדבר על זה. בואו נדבר על זה 😀

אני רואה שוב ושוב פוסטים של “מחפש עורך, 50 שקל לריל”, או בחינם שזה סוג של אותו דבר חח, ובכל פעם זה צורם לי. לא כי אני יודע מה המחיר הנכון לריל. האמת?
אני אפילו לא עובד בעולם הזה של הרילז כדי לבוא ולזרוק לכם מחירון חח.

אולי יש ריל של עשרים דקות עבודה ואולי יש ריל שצריך לעלות עליו עם קסדה. אני בכלל מדבר בקולנוע.

אבל משהו במספר הזה, ובעיקר בצורה שבה אנחנו כבר רגילים לדבר על עריכה, מרגיש לי עקום כמו הבניין ההוא במצבה בבת ים, ליד הבית שלי, ליד יוסי בורקס, המאסטר של היקום.

נחזור רגע לפיצ'ר;

היו לי בערך 61TB של חומר, 22 כוננים ויותר מ־150 סצנות. ובמאית נחושה מעל הצוואר עם החרב.

היו ימים שחתכתי המון והיו ימים שבהם ישבתי מול סצנה ולא עשיתי כמעט כלום. לפעמים שעתיים עברו על להזיז דברים, להחזיר אותם, לקלל קצת, לשתות קפה ולגלות שהגרסה הראשונה הייתה יותר טובה. לפעמים העבודה הייתה לזכור למה לעזאזל סצנה 87 נמצאת שם בכלל. לפעמים היא הייתה להגיד שסצנה שעלתה מלא כסף פשוט לא שייכת לסרט. ולפעמים העבודה הייתה להשאיר שוט במקום, למרות שהיד כבר מתה “לעשות עריכה”.

אף אחד לא עמד מאחוריי וספר קאטים. אף אחד גם לא היה משלם יותר אם הייתי עושה פי שניים מהם.

וזה מה שנתקע לי בראש כשאני רואה “50 שקל לריל”, ובאמת ליבי יוצא אל העורכים האלו. למה אתם עושים את זה לעצמכם חברים? עדיף לעבוד במקדונלדס לא?

סתכלו… גם אם מדובר בסרטון של שלושים שניות, מישהו צריך להסתכל על החומר, להבין מה יש שם, להבין מה אין שם, לבחור, לזרוק, למצוא קצב, להבין את הלקוח, לפעמים גם להציל אותו מעצמו. ואז מגיע עוד מישהו שרוצה שינוי, ואז עוד גרסה, ואז “אפשר מוזיקה אחרת?”, ואז “תעשה את זה קצת יותר מיאמי וייס”, ואז האחיין של המנכ״ל לא התחבר, וברו, איכשהו כל הדבר הזה עדיין נקרא “ריל”.

יעני אמיתי, יעני משחק מילים.
יעני טוב, הבנתם.

ובסוף באמת יוצא קובץ קטן.

אולי משם מתחיל הבלבול.

כי קל מאוד להסתכל על הקובץ הסופי ולחשוב שזה המוצר. שלושים שניות, כמה כבר יכול להיות.

אבל לא.

זה image, זה וייב, זה טון, זה מותג, זה זהות, זה השתייכות.

אני לא חושב שכל עורך צריך לקחת שש ספרות. ברור שלא. אנשים מתחילים מאיפשהו, אנשים צריכים כסף, השוק מוזר, החיים יקרים, אני כרגע בעצמי מתלבט אם לקנות שניצל או לקחת את המשפחה לשיפודי ציפורה, אז קטונתי מלנהל פה משרד האוצר.

אבל כן הייתי רוצה שעורכים יפסיקו להתייחס לעצמם כאילו הם מכונה שמקבלת חומר ומוציאה MP4.

כי אם אנחנו מדברים על עצמנו ככה מספיק זמן, בסוף מישהו באמת יאמין לנו.

ואם תדברו על עצמכם חיובי ותזהו מה הערך שלכם, אחרים יראו ויזהו בכם את הערך שלכם גם.

דניאל

אם זה דיבר אליכם, תשאירו מייל. אשלח את ה־Note הבא לפני שהוא נזרק לפייסבוק.

הקולנוע לא מת.
הוא פשוט עבר לבת ים.

פעם או פעמיים בשבוע: נוט חדש, מכתב שנשלח באמת, פריים או מהדורה קטנה לפני שהם עולים לפיד. בלי ספאם ובלי תוכן בשביל תוכן.

he_ILHebrew
דילוג לתוכן